על הארי הקדוש ולימוד חכמת הקבלה 

על דמותו של האר"י הקדוש מסרו לנו הקדמונים. מסופר בספרים שהאר"י הקדוש בצעירותו היה במצריים, שם שהה בסמוך לרבי בצלאל אשכנזי זצ"ל, מחבר ספר שיטה מקובצת על הש"ס. ומסופר שרבינו האר"י הקדוש היה גדול מאוד בנגלה, עד כדי כך שחיבר "שיטה מקובצת" על מסכת זבחים ביחד עם דודו, ולצערינו אבדו הכתבים הללו. רבינו האר"י הקדוש היה פרוש ומופרש מכל העולם, והיה יוצא מביתו ביום ראשון בשבוע, והולך למין ביקתה שהיתה על שפת הנילוס, ושם ישב כל השבוע והגה בדברי אלקים חיים. שם השיג את כל השגותיו העצומות בעולמות העליונים וברזי התורה, והלך הלוך וגדול בדביקות אלוקית. וביום השישי היה חוזר לביתו. בבקתה הזו עמל ועבד את עיקר עבודתו בדביקות ובהשגת אלוקים חיים, ושם נתגלו לו מראות השמיים ונפתחו לו סודות התורה, כפי שאנו רואים בספרים אשר השאיר אחריו. לאחר מכן עבר האר"י הקדוש לארץ ישראל, לצפת, ולמעשה כל עיקר ביאתו לצפת היתה בגלל תלמידו הגדול - רבי חיים וויטל זצ"ל. ומובא בספרים הקדושים שאמר - שכל עיקר ביאתו לעולם הזה היתה לצורך התחברות עם תלמידו רבי חיים וויטל זצ"ל. ובצפת פתח את בית מידרשו, אשר בו התכנסו תלמידים שכל אחד מהם היה משיכמו ומעלה, ובעל השגה רוחנית. ומשם מקורם של כל הספרים הגדולים: ספר עץ חיים שבו מסודרים רובם ועיקרם של סודות התורה וחוכמת הקבלה, ושמונה שערים המפורסמים: שער הכוונות שער המצוות שער מאמרי רשב"י וכו', ועוד ספרים רבים מאוד אשר יצאו על ידי גילוייו הנפלאים. ובסך הכל התקיים בית מידרשו בערך שנה וחצי, ולאחמ"כ נפטר לחיי העוה"ב.
כותב רבינו רבי יהודה הלוי אשלג בעל "הסולם" באחד ממכתביו לתלמיד וז"ל (בשי"ל) : בדרך כלל למענך עצמך תדע שלא לכבודי ולצורכי חיברתי את הספר, זולת למענו יתברך ויתעלה לבד, כי ראיתי בלבול דברים גדול בכיתבי האר"י. וסיבת הבילבול הזה מפני שהאר"י ז"ל לא כתב וסידר את כתביו בעצם כתב יד קודשו כראוי, ולכן לא יצאו מסודרים כראוי לעומק חוכמה נישאה שכזאת. ומי שכתב את הדברים היה רבי חיים וויטל זצ"ל תלמידו הגדול, אבל רבי חיים וויטל זצ"ל בעת ששמע וכתב את הדברים, עדיין לא היה במדרגות השלימות אשר ניצרכות בכדי להשיג את אותן השמועות היטב היטב, כי רבי חיים וויטל זצ"ל היה אז צעיר לימים, בן שלושים שנה בסך הכול כאשר עמד לפני האר"י ז"ל. וכך הוא כותב בספר בשער הגילגולים וז"ל: "עתה בשנת של"א ליצירה שאני בן כ"ט שנים ללידתי" עכלה"ק. ומשנת של"א דבק ברבו האר"י הקדוש ושימש אותו, ובערב שבת קודש פרשת מטות מסעי בר"ח אב של"ב נחלה האר"י הקדוש ר"ל, וביום שלישי שלאחריו בה' באב נפטר לחיי העולם הבא זכותו תגן עלינו. ולפי הדברים הללו אנחנו רואים שרבי חיים וויטל זצ"ל בזמן פטירת האר"י היה בסח הכול בן שלושים שנה, ואילו האר"י הקדוש עצמו חי בסך הכול שלושים ושמונה שנים. ומן השנה וחצי שהתקיים בית מידרשו בצפת יצאו כ"כ הרבה ספרים, שלמעשה הם עמוד השידרה של חכמת הקבלה, שמהם ינקו כל המקובלים בכל הדורות. וגם כל עקרונות עבודת ה' אשר עליהם השתית אור שבעת הימים הבעל שם טוב את דרך החסידות, וכל תלמידיו עד דורינו, הכול מבוסס על תורתו של האר"י הקדוש, מאותה שנה וחצי אשר בה התגלה האר"י הקדוש בצפת ע"י תלמידו רבי חיים וויטל זצ"ל.
ובעת פטירתו של האר"י הקדוש לא היה שם רבי חיים וויטל זצ"ל, וכך מספר רבי חיים וויטל זצ"ל לאחר פטירתו של רבו האר"י הקדוש: "סיפר לי הרב יצחק הכהן ז"ל, כי בעת פטירת מורי ז"ל כשיצאתי מאצלו, ניכנס הוא רבי יצחק הכהן ויבכה לפניו ויאמר: וכי זוהי התקווה שהיינו כולנו מתאווים בחייך לראות טובה ותורה וחוכמה גדולה בעולם? וישיבהו האר"י הקדוש: אילו מצאתי ואפילו אחד בלבד צדיק גמור בכם, לא סילקוני מהעולם הזה קודם זמני. ועודנו מדבר בזה שאל על רבי חיים וויטל זצ"ל, ואמר: היכן הלך חיים? וכי בשעה כזאת הלך מאצלי? ויצטער מאוד. והבין רבי יצחק הכהן מדבריו, כי היה רצונו למסור לרבי חיים וויטל זצ"ל איזה דבר סתר חשוב, אז אמר לו רבי יצחק הכהן: מה נעשה מכאן ואילך? זאת אומרת איך יהיה הסדר לאחר הסתלקותו של רבינו? אמר לו האר"י ז"ל: תאמר לחברים בשמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו בכלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי. ואמנם רבי חיים וויטל זצ"ל לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר. ויאמר רבי יצחק הכהן: וכי חס ושלום אין עוד תקווה? ויאמר האר"י הקדוש: אם תזכו אני אבא אליכם ואלמדכם. שאל רבי יצחק: איך תבוא ותלמדינו אחר שאתה נפטר מן העולם הזה? ויאמר לו האר"י הקדוש: אין לך עסק בניסתרות איך תהיה ביאתי אליכם, ותכף נפטר לחיי העולם הבא. כך סיפר רבי יצחק הכהן תלמידו של האר"י הקדוש, על אשר היה בזמן פטירתו.
ומביא רבינו בעל "הסולם" באחד ממכתביו, שאנו רואים מן הדברים הללו, שהאר"י הקדוש התיר רק לרבי חיים וויטל זצ"ל לעסוק בחכמה בלחישה, ואסר עליו ללמדה לאחרים, והיו לכך סיבות שונות. ובאמת רבי חיים וויטל זצ"ל לא רצה לסדר את הכתבים ששמע מרבו, היות וכפי שאמרנו כאשר שמע היה בסך הכול בן שלושים שנה, צעיר לימים, ועדיין לא הספיק לעמוד על עמקם של דברים, ולכן עסק בחכמת הניסתר בסתר בלחישה כפי שהורה לו האר"י הקדוש, אבל לא סידר את הכתבים ולא לימד גם אחרים. אבל את הכתבים הללו סידרו הבאים אחריו, המהר"י צמח, רבי מאיר פפוריש, ורבי שמואל וויטל בנו של רבי חיים וויטל זצ"ל. ובאמת לכל אחד מהמסדרים לא היו כל הכתבים, אלא חלק בלבד, ולכן נעשה בלבול גדול בכתבים הללו.
וכך כותב רבינו בעל "הסולם" לאחד מתלמידיו: "תדע נאמנה שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה מי שיבין שיטת האר"י ז"ל על שורשו, כי היה יותר קל להשיג מוח גדול וקדוש פי שניים מן האר"י ז"ל מאשר להבין את שיטתו, מפני שבשיטתו שלטו ידיים רבים כפי שהסברנו, ולא היה לכל אחד את הכל אלא רק חלק, ולכן נעשה בלבול בכתביו של האר"י הקדוש. והנה ברצון עליון
יתברך זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנוכי לנשמה נפלאה זו שלא זכה בה אדם מאת פטירתו עד היום. ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזאת לדבר בנפלאות, אלא מצאתי את חובתי, בכדי להרגיע את רוחך לעומת שטף מים רבים מעבדים המתפרצים על אדוניהם, שעוד לא הבינו בשלימות איך להפריד את נפשם הבהמי מנפש הרוחני. כי תדע תלמידי היקר - שאסור להתירא מפני כוחות כאלו, שאינם נובעים אלא לשטוף כל קודש ח"ו, והקב"ה מצילינו מידם" עכלה"ק. רואים אנו במכתבו של רבינו בעל "הסולם" ענין נפלא מאד - שנתעברה בו נשמת האר"י הקדוש, והוא דבר מבהיל שישלח השי"ת נשמה כה גבוהה בדורות כה נמוכים. וברור שע"י כך זיכה אותו ה' ונתן בו כח ואפשרות לחבר את חיבוריו האלוקיים - פירוש "הסולם" על הזוהר הקדוש, וספר "תלמוד עשר הספירות" על כתבי האר"י הקדוש, ועוד ספרים וחיבורים רבים מאוד. כל מי שלומד בהכתבים הללו רואה שאלו כתבי אלוקים חיים, ואדם ממוצע בודאי לא יכול להעלותם על דעתו או להוציאם מן הדמיון ח"ו, אלא הדברים האלו נמשכו מתוך השגתו הרבה של רבינו בעולמות העליונים. ע"י חיבור "תלמוד עשר הספירות" ניתנה הזדמנות לכל אברך ללמוד ולהבין את דברי האר"י הקדוש, באותה בהירות בה הוא לומד סוגיה בגמרא, בעוד שבדורות קודמים היו כתבי האר"י סתומים לחלוטין. וכמו"כ ספר הזהר הקדוש היה חתום לחלוטין וע"י פירוש "הסולם" נפתח ונתגלה, עד שהוא היום שוה לכל נפש. נמצא שהאיר השי"ת בדורינו זה אור גדול ועצום ע"י שליחת נשמת רבינו בעל "הסולם" לעולם.
שוחחתי עם בני משפחתו של רבינו בעל "הסולם", בהיותי עוסק לאחרונה בחיבור ספר על תולדות חייו של רבינו ועל עיקרי משנתו, וסיפרו לי בני משפחתו שהיה זה ממש בלתי יאומן לראות את עבודתו, כי היה כותב יום יום יותר משמונה עשרה שעות ביממה, ולא היה נזקק לשום טיוטה, אלא היה כותב ישר על הניר שלפניו, והניר הזה לאחר שגמר את כתיבתו בו, היה הולך ישירות לבית הדפוס בלי טיוטות ובלי תיקונים בלי עריכה, האם יכול אדם פשוט לעשות דבר שכזה? אלא ודאי נשמתו של רבינו ירדה אלינו מגבהי מרומים, ניצוץ מנשמת האר"י הקדוש, ומחמת זה לא היה נצרך להכנות מוקדמות על מנת לכתוב את ספריו.
והנה מוטל עלינו דוקא ביום הגדול הזה, יום ה' באב, שהוא יום פטירתו של האר"י הקדוש, לפתוח דף חדש בכל יחסינו לפנימיות התורה, "עתידא חכמתא דא לאתגליא בסוף יומיא" - כך אומר הזוהר הקדוש - החכמה הזאת עתידה להתגלות דווקא בדורות האחרונים של עקבתא דמשיחא, לא מפני גדלותם של הדורות הללו אלא להיפך, דווקא מפני שפלותם ונמיכותם זקוקים הם לאור של פנימיות התורה בכדי לתקן את עצמם, כמו חולה מסוכן שאין מתאימות לו תרופות רגילות, אלא זקוק הוא לתרופות חזקות בכדי שיעזרו לו.
רבינו בעל "הסולם" כותב באחת מהקדמותיו - כל ענין לימוד התורה וכל ענין ההתאמצות במצוות, הרי הוא אמצעי שעל ידו יוכל האדם לתקן את עצמו. וכי מה היה חסר להקב"ה כאשר נתן לנו את התורה והמצוות? אלא שרצה להאיר לנו אור אלוקי, בכדי שנוכל לתקן את עצמינו, לתקן את המבדיל בינינו לבין בורא עולם. הבורא יתברך הוא רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, ע"כ אין אפשרות שאדם יבוא במחיצתו של הבורא וירגיש את השגחתו בעולם, אין אפשרות שיבין פעולותיו, אלא ע"י שימשיך לעצמו את המאור הקדוש והבהיר של התורה, אשר מוציא את האדם מן האהבה העצמית שלו ומן האיגואזם שלו, ונותן לו כוחות וחומר דלק לבוא לאהבת הזולת לאהבת ה' ולאמונתו. ורק ע"י כך יכול האדם להרגיש את מציאות ה' בעולם, ממש כפי שמרגיש מציאות הסובבים אותו הגשמיים, ע"י כך שמשווה את תכונתו לתכונת הבורא, דתכונתו היא רחמים ואהבת זולתו, ואין הוא דואג לצרכיו עצמו, אלא כל פעולותיו בבריאה הן בכדי להיטיב לנבראיו מתוך אהבת הנבראים, לכן גם אנו צריכים להגיע למעלה כזאת של אהבת הזולת ואהבת ה', וע"י כך נוכל להתחבר ולהתקשר עם הבורא על בסיס המכנה המשוטף הזה - "מה הוא רחום אף אתה רחום", ואין אפשרות לעשות זאת אלא ע"י המאור שבתורה בלבד, המאור שבתורה המחזירו למוטב.
וכותב רבינו בעל "הסולם": אם יש בכח האדם להמשיך את המאור של התורה מן תורת הניגלה בלבד, דהיינו מן ההלכה והגמרא, אז בודאי שאינו זקוק לחכמת הניסתר ולפנימיות התורה בכלל, כי אין ענין סתם ללמוד פנימיות התורה, שאדם ימלא את עצמו באינפורמציה מסויימת, אלא כל הענין הוא שאדם יתקן את עצמו, שאדם ילך ברחוב וירגיש יראה ופחד מפני מלך העולם, שאדם לא יחיה בשקר, דבוק כולו בדברי הבל רדודים. ואם האדם יכול להגיע למעלות כאלו ע"י תורת הניגלה בלבד, אז אינו זקוק לתורת הניסתר. אבל המציאות הרי מורה שאין הדבר כך, יבדוק כל אחד את עצמו - האם ע"י עסקו בתורה הוא רואה באמת שינויים בעצמו, וכשהוא הולך ברחוב הוא מרגיש יראה ופחד מפני הדר כבוד ה', והוא מרגיש אהבת ה'? האם האדם יכול לומר לעצמו - ע"י שישבתי והתיגעתי בתורה אכן נשתניתי, ויש בי אהבת הזולת ונתנתקתי מאהבת עצמי? מאד קשה למצוא אנשים כאלו. ולכן אנו צריכים להודות שאנחנו רחוקים מאוד מאוד מן הדברים הללו, הגם שכל אלו הם הדברים הפשוטים של היהדות - אהבת ה' ויראת ה', והמושגים הללו נהפכו לסיסמאות המתנפנפות ע"י כולם, אולם אנו צריכים לבדוק - האם מאחורי כל הסיסמאות הללו יש אמת? אנשים רציניים שחפצים לבוא לדביקות ה', ולאיזו מעלה בחיים הקצרים שלהם בעולם הזה, צריכים להבין שאם עד כעת לא מצאו בתורת הנגלה את המאור שבתורה שמחזירו למוטב, חייבים הם לעבור ללמוד את חכמת פנימיות התורה, כי רק ע"י המאור הגדול של פנימיות התורה נוכל באמת לתקן את עצמינו.
וזו היא מחלוקת התנאים (חולין כ"ד): "תלמיד חכם שלא ראה סימן יפה במשנתו שוב אינו רואה". ת"ק אומר שהקו האדום הוא שלוש שנים, דהיינו שאם לא ראה סימן יפה במישנתו שלש שנים שוב אינו רואה, ואילו רבי יוסי אומר חמש שנים. וביאור הדברים: כי מי שלמד ועסק בתורת הניגלה מספר שנים, ורואה שעדיין היצר הרע שלו עומד במלוא תוקפו ולא נימוח ולא ניתרפה כנ"ל, שאינו מרגיש את מציאות ה' בכל עניניו, ואינו חש את השגחת ה' בעולם, והריהו מבחי' פנימית כמו חילוני, שמתכנן את כל צעדיו כאילו הקב"ה איננו קיים בבריאה כלל, ומחשבותיו ולבו נתונים לתאוות הגשמיות בעיקר, אדם זה צריך להסיק מסקנות במהירות, כפי שמסרו לנו הקדמונים, שלא תהיה הגאולה לא הפרטית ולא הכללית אלא ע"י פנימיות התורה.
וכך כותב רבינו הגאון מווילנא בספר "אבן שלימה" שהגאולה תהיה דוקא ע"י לימוד התורה ולא זולת, ודוקא ע"י לימוד פנימיות התורה, וסיבת הדבר מפני שהדורות האחרונים שבימות המשיח הם דורות נמוכים, והם נזקקים להמאור הגדול של חכמת הקבלה, וללא המאור הזה אין אנו יכולים להצליח להגיע לאהבת הזולת ולאהבת ה'.לכן היום הזה יום פטירתו של האר"י הקדוש צריך להיות אבן ציון, אבן פנה, וצריכים אנו להחליט כל אחד ואחד לפי מצבו לפי מדרגתו לעסוק בפנימיות התורה, מדי יום ביומו להקדיש מלימודו לפנימיות התורה ע"י מדריך או רב מוסמך. אולם ברור שאין כל אחד יכול להתחיל ללמוד באופן פרטיזני, אלא צריך הדרכה, אבל מ"מ צריכים לעשות את המפנה הזה.
גם נשים מן הראוי שתלמדנה יותר ענינים של פנימיות התורה, בכל מה שנוגע לאמונה ותיקון הנפש, בכדי שתוכלנה באמת לעלות על הדרך הנכונה, דרך האמת. אין ענין שנשים תלמדנה קבלה ממש (חוץ מאשה שמרגישה בעצמה משיכה חזקה לדבר, שהוא ענין יוצא דופן), אבל על כל פנים את חלק האמונה ותיקון הנפש ותיקון המידות אשר מושתת ויונק מפנימיות התורה, בודאי יכולות וצריכות ללמוד. נשים אינן מופקעות מעבודת ה' ח"ו, ולכן הן צריכות להתיגע ביסודות ובעקרי האמונה, ובעניני אהבת הזולת, הן בחלק העיוני באופן מסודר ומתמיד, וכמובן שבחלק המעשי.
אין כדאי להסתיר את העובדה, שאנשים שמתעסקים בחינוך (מי שיש לו נקודת אמת בליבו), אומרים - שיש ירידה והתרופפות גדולה בנושאים של תורה ויהדות ר"ל לעומת הדור הקודם, רואים שיש ירידה גדולה בכל הגילאים ובכל הזרמים, אבל לא מבינים את משמעות הדבר. ולמעשה זה קורה, היות וכל קדמונינו מכל הזרמים ניבאו, שבדורות האחרונים תהיה ירידה גדולה הן בכוחות הנפש, והן הנשמות עצמן תהיינה קטנות לעומת הדורות הקודמים (והא תליא בהא). לכן עצתי - שכל המחנכים במוסדות החינוך למיניהם ולסוגיהם צריכים ללמוד יותר בעצמם את פנימיות התורה, ורק כך יוכלו להעביר לתלמידים יסודות אמיתיים של עבודת ה', של יושר אמת והגינות. ואין כוונתי שילמדו את התלמידים קבלה ממש, אלא את עבודת ה' אשר מחוברת עם פנימיות התורה, וכדאי לעשות זאת אפילו בגיל צעיר. אבל אם המחנכים עצמם לא קשורים עם הפנימיות, בל יתפלאו על התדרדרות התלמידים, דאינם יכולים להעביר לתלמידים מה שאין להם, והם עצמם לוקים בחסרון גדול של אמונה ויראת שמים, מפאת ריחוקם מפנימיות התורה, ומה יוכלו להעביר לתלמידים? וכך הזהירו אותנו חכמי הדורות - שרק כך יכולים לחנך את דורינו זה בדרך ישראל סבא, ולא ניתן הדבר לויכוח. וכל הדעות אשר נשמעות בציבור נגד לימוד פנימיות התורה, הרי זה מעצת היצר, כי צד הטומאה מנסה להתנגד לכל ענין של תיקון, ומכשיל את כל הפצת פנימיות התורה ותיקון האדם, וכל הדרכים כשרות בעיניו.
וכל מי שניסה להפיץ את חכמת הקבלה ופנימיות התורה במשך הדורות היה רק כדי לגלות את היסודות האמיתיים של עבודת ה', ובכדי שהמאור שבתורה יאיר לנפש האדם הפרטי, ויאיר לנפש האומה הכללית, ויתן לנו את הכוחות, את הכיוון, את ההדרכה, ואת חומר הדלק, בכדי שנוכל לצאת מן האהבת העצמית שלנו, ולבוא לאהבת הזולת. אם כן ביום זה שהוא יום הפטירה של האר"י הקדוש, צריכים אנו להחליט על מיפנה, כל אחד צריך להקדיש מיומו לעסק פנימיות התורה, בכדי לזכך נפשו ולבוא לדביקות בהמלך ה' ית'